מה בין לבוד, מלובד ולבד המילה לבוד בעברית משמעה מחובר ומהודק. ואכן כך, כאשר מלבדים סיבי צמר במלאכת הליבוד גורמים להם להיות מחוברים ומהודקים והם יוצרים סוג של טקסטיל, שהוא לא ארוג, שנקרא לבד.

קצת היסטוריה פיסות לבד עתיקות נמצאו בחפירות ארכאולוגיות באסיה ובאירופה והן מתועדות ליותר מ3000 שנה לפנה"ס. יש חוקרים הטוענים שלבד הוא כנראה סוג הטקסטיל הקדום ביותר שהאדם למד ליצור. ובעצם לפני שבני אדם למדו לארוג לטקסטיל את סיבי הצמר מפרוותיהם של בעלי החיים אותם הם בייתו, הם יצרו מהסיבים טקסטילים מלובדים.

קיימת אגדת ליבוד חביבה שמיוחסת למיודענו נוח (והמבול) את ייצורו המקרי של הלבד הראשון. האגדה מספרת שלאחר שנוח בנה את התיבה שלו ולפני שהעלה אליה את החיות הוא פיזר על רצפת התיבה צמר. דריכותיהם של בעלי החיים בתיבה, בנוסף להפרשותיהם ולטלטולי התיבה גרמו לפיסות הצמר להתלכד ולהפוך לשטיח מלובד.

סוגי צמר וסיבים רוב הצמר המשמש לליבוד הוא צמר כבשים. לעיתים משתמשים בצמרם של בעלי חיים אחרים לליבוד כגון עיזים, גמלים, אלפקות ועוד. סיבים ממקור צמחי כגון כותנה או במבוק יכולים גם להיות משולבים בעבודת הליבוד אך רק יחד עם סיבי צמר מבעלי חיים.

האופי של הצמר, צבעו ואיכותו משתנים מאוד בהתאם לזני הכבשים השונים ובעלי החיים השונים. השפעה מכרעת נוספת על איכותו של הצמר נודעת גם לאזורי גידול שונים בעלי אקלים שונה ותזונתם המשתנה של בעלי החיים בכל אזור ואזור .  עוביו של סיב בודד נמדד ביחידות של מיקרון וככל שהסיב יותר דק נחשב הצמר ליותר איכותי מבחינת רכותו ונעימותו למגע.

תהליך העיבוד הראשוני של הצמר בשלב הראשון, לאחר שהצמר נגזז מהכבשה הוא עובר תהליך של ניקוי מהלכלוך שנאסף בו ומהשומן המיוחד שהכבשה מייצרת וששומר על פרוות הכבשה במרעה. לאחר מכן, הצמר עובר תהליך של סירוק במסרקות מיוחדות בו הצמר שעד כה היה מורכב מסיבים מדובללים הופך לצמר בו הסיבים מונחים בצורה יותר "מסודרת".  קיימות רמות סירוק שונות של הצמר כאשר צמר אשר סיביו כולם מונחים בכיוון אחד הוא צמר בעל רמת הסירוק הגבוהה ביותר.

במלאכת הליבוד אנחנו משתמשים בצמר באיכויות וברמות סירוק שונות בהתאם לרמת הגימור ולשימוש הסופי של הפריט אותו אנחנו מבקשים ללבד. למשל: שטיחים ושטיחי קיר נעשים בדרך כלל מצמר יותר עבה ופחות מסורק לעומת פרטי לבוש אשר יבואו במגע עם הגוף ודורשים צמר שהוא יותר רך, עדין ונעים למגע.  לבסוף, בשלב האחרון לפני הליבוד אפשר לצבוע את הצמר או להשאירו בגווניו הטבעיים.  הצמר הנקי והמסורק ואולי אף צבוע מוכן כעת לליבוד או לחילופין למלאכת טווית חוטים שישמשו לאריגה או לסריגה.

טכניקות בתהליך הליבוד בדרך כלל כשמדברים על ליבוד מתייחסים לשתי שיטות ליבוד עיקריות: הליבוד הרטוב והליבוד היבש. בשתי השיטות אנחנו אמנם דוחסים ומחברים סיבים של צמר לכדי בד לבד עמיד, אך קיים בינהן שוני גדול באופי העבודה, בכלי העבודה בהם משתמשים בכל שיטה, בתוצר הסופי ובשימוש הסופי שנעשה בתוצרים שלהן.

ליבוד רטוב – לתהליך הליבוד הרטוב אנחנו צריכים מים חמים, סבון וכוח פיזי. ראשית מרטיבים את הצמר במים חמים אשר גורמים לסיבים להיפתח.  הסבון משמש בתהליך גם כחומר סיכה שעוזר לידיים להחליק על סיבי הצמר הרטובים,  וגם יוצר סביבה אשר מבחינה כימית משפיעה ועוזרת לסיבי הצמר להתלכד.  הכוח הפיזי שאנחנו מפעילים על הצמר הרטוב והמסובן מקרב את הסיבים אחד אל השני.  למעשה, אם נתבונן בסיב צמר בודד תחת עדשת המיקרוסקופ נגלה כי יש עליו לאורכו מעין שכבות של קשקשים שנראים כמו ווים או קרסים. קשקשים אלו נצמדים ומתלכדים באופן חזק מאוד האחד עם השני בתהליך הליבוד, מה שהופך את התוצר הסופי בסופו של התהליך לטקסטיל מאוד חזק ועמיד. לבד שנעשה בליבוד רטוב הינו בעל מרקם וטקסטורה מאוד אופייניים ועין מנוסה יכולה לזהותו בקלות רבה.

ליבוד יבש – כלי העבודה המשמש בשיטה זו הוא מחט הליבוד. זוהי מחט ייעודית מיוחדת לטכניקת הליבוד היבש. מחט זו עשויה כך שבקצה שלה היא משוננת ועל ידי נעיצת המחט בסיבי הצמר הם מתערבבים ומתערבלים ומתלכדים בסופו של התהליך לתלכיד של סיבי צמר.  קיימות מחטים בעלי עוביים שונים ומכשירים בהם אפשר לשים יותר ממחט אחת ולעבוד כך על משטחים גדולים יותר.  בשיטה זו מכינים בדרך כלל בובות ותמונות שגם הם בעלי טקסטורה אופיינית ושונה מאוד מזו של הליבוד הרטוב.  אפשר לשלב בין השיטות ועל משטח שלובד ברטוב לעבוד אח"כ ביבש.

סיבים צמחיים – אינם יכולים להתלכד עם עצמם כמו סיבי הצמר אבל יכולים להתחבר ולהתלבד יפה אם משלבים אותם עם סיבי צמר. שילובים אלו הם מאוד מעניינים ויוצרים בדי לבד עם טקסטורות ומרקמים מעניינים ומיוחדים.

ליבוד על בד – קיימת טכניקה אשר נקראת "ליבוד נונו" או בלעז Nuno Felting"" בטכניקה זו מחברים בליבוד רטוב אריגים וצמר . החיבור של הבד והצמר יוצר אפקט מאוד מעניין של קימוטים וכפלים בצורה מאוד ייחודית.  טכניקה זו מתאפשרת רק עם בדים העשויים מחומרים טבעיים, כמו למשל כותנה או משי.  בדים העשויים מסיבים סינטטיים אינם בעלי יכולת ליבוד כלל וכלל ואינם יכולים להיות משולבים כלל וכלל במלאכת הליבוד.  תכונה זו הופכת בעיניי את סיבי הצמר למאוד "סימפטיים". כאילו סיבי הצמר מזהים את בני מינם מן הטבע ודוחים את ה"פולשים" הסינטטיים הזרים.

ליבוד בן זמננו לבד בשיטות הכנה מסורתיות מיוצר עדיין במונגוליה, איראן, טורקיה וארצות נוספות בצפון-מרכז אסיה. 

בערך בשנות ה80 של המאה ה20, כנראה בגלל מגמה כוללת הולכת וגוברת של חזרה לטבע ולעבודה עם חומרים טבעיים בשיטות מסורתיות, החלה מלאכת הליבוד לעניין אומנים ובעלי מלאכה במערב.  מאז היא זוכה לעדנה מחודשת ומאומצת כמלאכה ואומנות על ידי יותר ויותר קהלים וקהילות.  בסדנאות ליבוד רטוב ויבש מכינים היום ברחבי העולם: פרטי לבוש, בובות, שטיחים, שטיחי קיר, תמונות ועוד חפצים מגוונים לשימוש ביתי.  המודעות והביקוש ליצירה ולמוצרים מלובדים בעבודת יד נמצאים באופן תמידי במגמת עלייה והתרחבות.  יותר ויותר אומנים בוחרים בחומר הזה כחומר הגלם לעבודתם האמנותית ובתהליכי ניסוי וחקירה, מרחיבים משמעותית את גבולות היצירה המסורתיים של החומר.  מוזיאונים וגלריות אמנות חשובות ברחבי העולם מציגים תערוכות קבועות ומתחלפות של עבודות אומנות בלבד ואדריכלים ומעצבי פנים מערביים משלבים אומנות מלובדת בעיצובים של חללים ארכיטקטוניים שונים וחשובים ברחבי העולם.

אמנות הליבוד שלי בעבודה שלי כאומן טקסטיל מלבד אני עובד עם טכניקת הליבוד הרטוב בעיקר, לפעמים אני משלב גם ליבוד יבש עם מחט על משטחים שהוכנו בליבוד רטוב.

מלאכת הליבוד הרטוב היא עבודה מאוד חושנית בה משתתפים כל החושים ויש בה בד בבד תובענות של עבודה פיזית עם עדינות ושבריריות, תכונות שמאוד מדברות אל חלקים עמוקים של אישיותי והוויתי.  אני חוקר ולומד ומרחיב תמידית את גבולות היצירה שלי תוך כדי ניסיונות ליצירת שילובים מעניינים עם חומרים הבאים בעיקר מהטבע.   למזלי, אני חי ברמת הגולן מוקף בהרבה מראות טבע ראשוניים מהם אני שואב השראה שזורמת אל רבדי הנפש ואל האמנות שלי. 

לאחרונה, התעורר בי הרצון ללמוד את רזי צביעת הצמר באופן עצמאי על מנת ליצור לעצמי את סקלת הצבעים הפרטית שלי ולהעמיק עוד בחקר ההרמוניה של שילוב צמר עם חומרים מהטבע. מן הסתם אעדכן כאן ובדפים שלי ברשתות החברתיות בפירות מחקרי החדש.  הצמר הוא מבחינתי חומר בעל יכולות ריפוי ברמה אישית וברמה חברתית. אני פוגש בתכונה זו של הצמר שוב ושוב בסדנאות הליבוד שלי בעבודה עם ילדים ומבוגרים. ויש לי חלום ליצור סביבו מרכז למידה של אומנות ומלאכות המשלב בתוכו רעיונות של ריפוי חברתי ואקולוגי.